עצמאות בצלחת או "אכלת כבר מספיק מהפתיתים"..

השולחן ערוך לארוחה. מונחים עליו סיר מהביל עם קציצות שהתבשלו ברוטב, קערת פתיתים וסלט ירקות

. 

עידן כהרגלו לוקח רק פתיתים, ועמית אוכל מהכול כי טעים לו. הוא ממלא שוב ושוב את הצלחת.

מה עושים? האם להעיר או לשתוק?

אולי כדאי להציע לעידן להוסיף ירקות וקציצה? להסביר לו שאי אפשר לאכול רק פתיתים?

אפשר להעיר לעמית בעדינות ששתי צלחות מלאות זה מספיק?

איך נכון לחלק את האחריות לאכילה בין הורים לילדיהם?

האם נכון להתערב להם בצלחת?

בקצות הסקלה אפשר למצוא שני סגנונות:

הסגנון המאפשר - הורים שאינם מתערבים בשום צורה. הילדים אוכלים מה, כמה ואיך שהם רוצים.

סגנון השליטה המלאה - ההורים מעורבים בכול:

למה רק פתיתים? תוסיף גם ירקות. לפחות קציצה אחת. או

זהו, מספיק. אכלת שתי מנות. לא יכול להיות שאתה עדיין רעב. אתה לא יכול לקחת עוד מנה.

ויש את דרך האמצע:

הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל דעות שיש לאדם; והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. ולפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם.

(רמב"ם יד החזקה - הלכות דעות פרק א)

דרך האמצע באכילה מכוונת את הילד ובמקביל קשובה לרצונותיו וצרכיו.

עידן שמתמקד רק בפתיתים לא ירצה שישדלו אותו תוך כדי הארוחה, אבל בהחלט אפשר

לעודד אותו לאכילת ירקות בתהליך חכם ומתמשך:

•     כשיוצאים לקניות אפשר לבחור את הירקות יחד איתו.

•     ניתן לשלב אותו בהכנת הירקות: שטיפה, חיתוך וסידור בצלחת הגשה.

•     אפשר לתת לו דוגמה ולאכול בעצמנו ירקות בארוחה.
  

עידן גם לא נוגע בקציצות, ולכן רצוי לבדוק איתו מהי צורת ההכנה המועדפת עליו: אולי יעדיף רוטב בולונז או קציצת המבורגר ביתית.

בשום מקרה לא כדאי להכריח או להתנות:

• אתה לא קם מהשולחן עד שלא תאכל גם את הקציצה..

• לא תקבל קינוח עד שלא תטעם גם. 

ומה לגבי ילדים/ות כמו עידו שממלאים את הצלחת שוב ושוב?

הסגנון המאפשר ישחרר שליטה ולא יעצור אותם עד שהסיר יתרוקן.

הסגנון המגביל יאמר: מספיק צלחת אחת, עצור.

בדרך האמצע ההורים יקחו אחריות מלאה על הארוחה אבל לא על צלחות הילדים:

• התארגנות - ייערכו לארוחה תוך שילוב הילדים בהכנות ועריכת השולחן

• היצע – יגישו לשולחן אוכל ביתי ומבושל ופחות תעשייתי ומטוגן

• כמות – יניחו על השולחן כמויות אוכל סבירות (סיר גדול הוא פיתוי שקשה לעמוד בפניו)

• אווירה – ידאגו לישיבה משותפת סביב השולחן ללא מסכים והסחות דעת

• יהוו דוגמה ומודל לחיקוי

הילדים/ות ילמדו:

•   לבחור מתוך ההיצע את מה שמתאים לי.

•   להחליט כמה אני רוצה לאכול.
  

       הצלחת שלי היא הטריטוריה שלי.

כאשר מזהים בררנות או נטייה לדבוק במזונות מסוימים לאורך זמן ועולה חשש לחוסרים תזונתיים, כדאי להתייעץ עם תזונאי.ת.

אם אתם חשים מתח בזמן הארוחות ומתלבטים לגבי האחריות ההורית וכמה צריך להתערב - ייעוץ ממוקד יכול לכוון, להקל ולאפשר אווירה נעימה יותר.

שנזכה לעצמאות ולבשורות טובות אמן!

אני רוצה רק מהפתיתים.. מה עושים?